שאלות על מקום

סדרה מאת רעות דפנא

אין דבר חשוב יותר ממשפחה, לטוב ולרע, אנו חולקים את אותו הדם, הם חלק ממי שאני, מהאמת הפנימית שלי, אמונותיי ודרך מחשבתי, המשפחה היא הגרעין של אישיותי הבנויה על הדברים שרכשתי בבית, היא חלק מגופי, היא האהבה הראשונית והטהורה ביותר. הם אלה שבנו אותי, שתמכו ועיצבו, לפעמים אכזבו ופגעו, אך גם החוויות הקשות איתם התמודדתי הפכו אותי בסופו של דבר לאדם טוב יותר, שלם יותר. מכל אחד מבני משפחתי למדתי משהו על עצמי ויש בי חלקים מכל אחד מהם.

הקשר למיתולוגיה היוונית נוצר תוך כדי מהלך היצירה.
הטכניקה בה בחרתי לעבוד היא איטית וסבלנית ומאפשרת תליך תרפויטי. בעבודת הגמר שלי בחרתי לעסוק בדבר הקרוב אלי ביותר- המשפחה שלי.
החלטתי לצייר בטכניקה של אבקת פחם עם מכחולים על נייר. בגודל של 150X200 ס"מ.
לכל אחד מבני משפחתי יש קווים המאפיינים אותו ובחרתי ללכת "הפוך על הפוך" ולהציב אותם בתנוחות המנוגדות לאופיים, מתוך משאלה שתנוחה זו תביא כל אחד מאיתנו לאיזון.

רעות דפנא (נ' 1981), תושבת קיבוץ מעוז חיים, נשואה לדור שלישי למייסדי הקיבוץ. עוסקת בתכני המקום באמצעות אדפטציה ציורית לתצלומים מאלבומים משפחתיים וארכיון חברי הקיבוץ (משנות ה-30 עד ימינו), שצולמו על ידי אביטל דפנא ז"ל (סבו של בן זוגה) וצלמים נוספים. אסופת העבודות המוצגת נוצרה בין השנים 2018-20, נובעת מכמיהת האמנית לשייכות ולהכרות עם היסטוריית המקום והקהילה. עבודת שורשים בה היא מעניקה לסצנה המצולמת פרשנות ציורית אישית. ברישומי אבקת פחם על נייר, ובעבודות בהן צבע עז מתווסף למונכרום הנע בציר השחור-לבן. לעיתים הפרשנות דחוסה וגדושה, ולעיתים המצע נותר "שטוח", אילם, כמבקש מהצופה להשלים את שהיה.
ומה היה? היה או לא היה? חזון שהתממש ושברו? מציאות או חלום? שאלות תם מועלות על הבד. תהליך התחקות תוך כדי תנועה, שראשיתו בתא הגרעיני, שאלות קונקרטיות העוסקות בפנים ובשמות בהקשר לתמונות מאלבומי משפחה. והמשכו בשאלות סוציו-אקונומיות לעבר הקהילה הקיבוצית, שיתופיות, ערכים, שוויון, אדמה, עבודת כפיים עברית.

העבודות מצביעות על "מעוז חיים" כמראה מקום, מסך קולקטיב קיבוצי שפניו השתנו.
ובאחת העבודות מופיע הסב אביטל, אוחז במצלמתו, יושב על נדנדה -1971, דמותו כמעט שקופה, נעלמה, מתמוססת ונטמעת ברקע ורוד בזוקה. ומנגד -"פיקניק בתמרים" – 1972, והרי אלו חברי הקיבוץ היושבים בצוותא, שותפות קהילתית מובלעת כמארג צפוף אחד. וברישום אחר מופיע אהוד דפנא ז"ל, הלא הוא: "הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן-אֲבִיטַל, שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל…". הודי הילד שלימים יהפוך לגיבור לאומי, שנפל בקרב גבורה במלחמת יום כיפורים.
העבודות מחברות בין העבר השיווניי והשיתופי של ראשית ימי הקיבוץ לבין ההווה. תוך התייחסות למוטיבים בוורסיות ציוריות מתקופות שונות. ביניהם סדרות: "טיפוס על עמוד", וכן "משיכת החבל" בהקשר למסורת תחרותית בקיבוץ, (החוטים הכרוכים בחבל מסמלים את הקבוצה). תשובות חלקיות בלבד נענות במהלך המחקר, הקהילה הסגורה על זיכרונותיה מאפשרת לאמנית הצצה מקוטעת לתובנה ולתחושת שייכות למקום.

אוצרת: נורית טל-טנא
"הודי חמודי", 1942, מילים: משה דפנא.

רעות דפנא

תמיד אהבתי לצייר אנשים ישנים, כשהגוף והנפש משוחררים – הרכות שמוקרנת החוצה היא לא פחות ממהפנטת בעיניי.

"שנות שינה" הינה סדרת ציורים שהחלה מניסיון לתפוס את הרגעים הקסומים והנדירים בהם ילדיי שלי ישנים. אילון וניצן, צמד ילדים מתוקים רגישים וחכמים, הם ההשראה הכי גדולה של חיי – ואלו שלא מפסיקים לקפוץ ולהתרוצץ סביבי.
בציורים הריאליסטיים והעמוקים, הם נדמו כצפים בחלל, רפויים ונינוחים, שלווים ובטוחים.
אך ברגעים (הרבים) בהם הם לא ישנו, הם החלו להביע עניין גובר בציור (גם על הקירות), כך שלתת להם צבעים ולהזמין אותם פנימה לתוך היצירה – היה הדבר הטבעי לעשות.
מהחיבור המופלא הזה נולדה סדרה ייחודית, בה לצד הציורים הרכים שציורו באבקת פחם, ישנן יצירותיהם שלהם. משוחררות, צבעוניות, חדות, נטולות שיפוט או ביקורת עצמית.

אוצרת התערוכה הדר כהן:

"רעות דפנא, יוצרת בטכניקה ייחודית המאופיינת ברישום במכחולים באמצעות אבקת פחם.
בתהליך זה, של פעולה איטית וסבלנית נעשה שימוש באבקה דקה במיוחד המאפשרת יצירת שכבות הנבנות בעבודה איטית עד לכדי בניית תמונה ריאליסטית מתוך הרישום המופשט.
בתערוכה זו "שנות שינה" האמנית עושה שימוש בתצלומים של ילדיה, מתוך רצון לתפוס ולהקפיא את הרגע בו הם נרדמים, ולתאר את תנוחות גוף והבעות פנים הרפויות בזמן השינה. הדימוי עובר מניפולציה במעבר לרישום כאשר הרקע הריאליסטי המקורי מוחלף בחלל לבן וריק.
הדמויות מופיעות ברישומים בתנוחת שינה או שכיבה, על מיטה שנעלמת ומתפוגגת אל תוך ריק לבן בוהק עד כי הן נראות כמרחפות בחלל.
תנוחות הציפה מחזקות את תחושת המעבר בין מראה המציאות לבין מחוזות הדמיון. הטיפול בתנוחות הגוף בזמן השינה משולב מחדש ליצירת תמונות מדומיינות בהן מתפוגגת תחושת הזמן.

בעבודות מסוימות נוספו ציורים שיצרו ילדיה על גבי הרישום. החיבור בין השניים מתפקד כאמצעי גישור ומדגיש את הניגוד שבין עבודה שקטה, נקיה ומסודרת אל מול אקספרסיביות ואינטנסיביות שאינה מכוונת לתוכן מוגדר.
נושא השינה מבטא את התשוקה לברוח לעולם החלומות אך בנוסף משרת כמקום בו הגוף מתנתק מכאב ומוצא מנוחה לגוף.

רעות דפנא, בוגרת המכון לאמנויות במכללת תל-חי היא ציירת ומורה לאמנות, ציור ורישום. עבודותיה הוצגו בתערוכות שונות בארץ ונמצאות באוספים פרטיים."